אנו מתקרבים לחודש החמישי מאז החלה הפסקת האש ברצועה, ההפרות והניסיונות הפגיעה בלוחמי צה"ל נמשכות, והתגובה הישראלית א

אנו מתקרבים לחודש החמישי מאז החלה הפסקת האש ברצועה, ההפרות והניסיונות הפגיעה בלוחמי צה"ל נמשכות, והתגובה הישראלית אינה שונה במהותה מתגובת ה-6.10. אתמול נספר ניסיון הפגיעה בכוחותינו השלישי בשבוע האחרון. אם בלבנון יש לנו מעין חופש פעולה לתקוף יעדי טרור, התבססות, מערכי שיקום, ומחבלים שמקדמים פעולות טרור - הרי שברצועה זה אחרת לחלוטין. ישראל ממתינה להצדקה כל פעם מחדש כדי לתקוף יעדים או לסכל מחבלים ובכירים. אנחנו האמנם נמצאים בקו הצהוב ויש פעילות בקו הצהוב - אבל מעבר לקו הצהוב שבשליטת חמאס, אנחנו לגמרי מאפשרים לחמאס לנהל את העניינים. כשזה נוח לו הוא מאפשר למחבליו להוציא מתקפות טרור, בידיעה שזה יגרור מקסימום כמה תקיפות וסיכולים שבסופם הכל חוזר להיות כפי שהיה. אם בעבר ישראל הייתה מגיבה על ירי רקטות לעבר העוטף, הרי שהיום חמאס וארגוני הטרור נמסים לזנב בכוחותינו ואנחנו מחפשים את ההצדקה הזו כדי לתקוף יעדים שכבר מוכרים לנו. התגובה הישראלית היא של ה-6.10 וככה זה נמשך יום ועוד יום, חודש ועוד חודש. חמאס לא משלמת שום מחיר אמיתי וכבר מתכננת את האירוע הבא מתוך הבנה וידיעה שהתגובה תהיה תגובת מוכלת וכזו שבסופו אחרי כמה שעות הכל חוזר כפי שהיה. זו אותה קונספציה של ה-6.10, רק בשינוי אדרת. ובמדיניות ההכלה הזו והתגובה הרפה, אנחנו משדרים חולשה, וחמאס מוכיחה כיצד היא יכולה להוציא פעולות טרור מבלי לשלם מחיר משמעותי, ובמציאות הכלתית שכזו האירוע הבא הוא עניין של זמן ותו לא. כך מססמאות של הכרעה השמדה כיבוש וחיסול, חזרנו למונחי ה-6.10, תגובה על תגובה, "שקט יענה בשקט" סבבי הסלמה, וכו'. חננאל אביב בטלגרם 301 העולם הערבי בטלגרם