1000 ימים אחרי, אסור לנו לחזור ל-6 באוקטובר

אלף ימים חלפו מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל. אלף ימים של לחימה, של הקרבה, של כאב ושל תקווה. אבל עבור תושבי שדרות ועוטף עזה, הסיפור לא התחיל ב-7 באוקטובר, וגם לא הסתיים. במשך יותר משני עשורים חיינו תחת איום מתמשך, התרענו שוב ושוב שאי אפשר לקיים חיים נורמליים לצד ארגון טרור שמתחמש, מתעצם ומצהיר בגלוי שמטרתו היא השמדת מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר המציאות הזו התפוצצה לכולנו בפנים. מאז אותו בוקר שילמנו מחיר בלתי נתפס. איבדנו חברים, שכנים ובני משפחה. משפחות שלמות בשדרות יישאו את הכאב הזה כל חייהן. שום טקס ושום יום זיכרון לא יוכלו למחוק את מה שעינינו ראו ואת מה שליבנו חווה. אבל אם יש משמעות כלשהי למחיר הכבד הזה, היא מחייבת אותנו למסקנה אחת ברורה: אסור למדינת ישראל לחזור לעולם למציאות של 6 באוקטובר. זו אינה רק אמירה רגשית. זו תפיסת ביטחון. משום שמי שחושב שאפשר להסתפק בעוד סבב, בעוד הרתעה זמנית או בעוד הסכם שקט, לא למד את הלקח. המלחמה הזו יצאה לדרך כדי לשנות מציאות, לא כדי לדחות את האסון הבא בכמה שנים. לכן היעד חייב להיות ברור לחלוטין. לא כמעט, לא בערך ולא ליד. חמאס אינו יכול להמשיך להתקיים בעזה, לא ככוח צבאי, לא כגורם שלטוני ולא כארגון שממתין להזדמנות הבאה. פירוק מוחלט של חמאס אינו יעד מקסימליסטי, הוא תנאי בסיסי לכך שילדי שדרות, העוטף וכל אזרחי ישראל יוכלו לחיות בביטחון אמיתי. אבל פירוק חמאס לא יושג בסיסמאות. הוא מחייב מציאות ביטחונית חדשה. לכן נוכחות צה"ל במרחבים הנדרשים ברצועת עזה היא אינטרס ביטחוני ראשון במעלה. הקו שאליו הגיע צה"ל במהלך המלחמה אינו רק הישג מבצעי, אלא קו ביטחוני שאסור למדינת ישראל לסגת ממנו כל עוד לא נוצרה מציאות אחרת שמבטיחה באופן מוחלט את ביטחון תושבי הדרום. נסיגה מהקו הזה עלולה להחזיר אותנו בדיוק למציאות שממנה יצאנו, מציאות שבה ארגון טרור בונה מנהרות, מייצר רקטות ומתכנן את מתקפתו הבאה מעבר לגדר.