פשוט לא איכפת להם מאת חיים לוינסון   כדי להבין עד כמה הבחירות האלה קריטיות, אני מציע לקוראים לצפות בראיון שנתנה שר

פשוט לא איכפת להם מאת חיים לוינסון   כדי להבין עד כמה הבחירות האלה קריטיות, אני מציע לקוראים לצפות בראיון שנתנה שרת התחבורה מירי רגב במוצאי שבת לאיילה חסון, אבל על מיוט. בלי כתוביות, בלי לדעת מה נשאל ומה נענה, רק שפת גוף. רואים את השרה עולצת, מתרוננת, מתלהטת ומחייכת. מי שצופה בקטע בלי סאונד עשוי לחשוב שלפניו שרה שחוגגת הישגים כבירים של הממשלה, גאה ומאושרת מהצלחותיה.   אלא שלמרבה הצער, נושא הראיון היה רחוק מלהיות משמח. הוא עסק במחדל המטורף של חטיפת מטוס פליי דובאי. מרוב אסונות כבר התרגלנו, אבל במובנים מסוימים, אילו תוכניתו של הטייס העומאני הייתה מצליחה, זה היה אסון בסדר גודל של השבעה באוקטובר. כ־180 בני אדם היו נהרגים במטוס, ועוד מאות על הקרקע. שדה התעופה הבינלאומי העיקרי של מדינת ישראל, שהיא דה פקטו מדינת אי, היה מושבת לחודשים ארוכים, בלי אפשרות לצאת מישראל ולהיכנס אליה. הכלכלה הייתה סופגת מכה אנושה, ובמשך שנים חברות תעופה לא היו טסות לכאן. צאו וראו את הנזקים הקשים שספגה ארצות הברית מפיגועי ה־11 בספטמבר, והיא מעצמת ענק. אנחנו מדינה קטנה.   המחדל הזה רשום כולו על השלטון. התרחיש היה כתוב על הקיר. ישראל אף העבירה חוק מיוחד שנועד לנטר ולפקח על אנשי צוות אוויר שמגיעים לכאן, עוד לפני שהם מגיעים. אבל אך אחד לא עשה דבר. מבקר המדינה התריע, ואת הדוח שלו דחפו אתם יודעים לאן. המוסד מאשים את השב"כ, השב"כ את משרד התחבורה, משרד התחבורה את המוסד, המל"ל תקוע באמצע, ואת איש זה לא מעניין.   מה שניכר במירי רגב הוא שברמה האישית, האנושית, פשוט לא אכפת לה. כל אדם עם בוחן מציאות תקין, שתחת אחריותו היה עלול להתרחש אסון כזה, היה מרגיש שמשהו בתוכו זז. פחד, אימה, חרדה, חשש, כל אותן תחושות אנושיות שאמורות להיות בכולנו ולעורר אותנו לפעולה, לכאורה לא קיימות אצלה. אני הרגשתי רע במשך שבוע אחרי שהשארתי על הרצפה חתיכת משחק שהילד שלי דרך עליה. והיא? כלום ושום דבר. היא הדוגמה המוחלטת לאישיות: היעדר מוחלט של אמפתיה ושל מצפון, ובמקומם תועפות של מניפולטיביות ונרקיסיזם. הדבר היחיד שמעניין אותה באסון הזה הוא איך לצאת מהחרא, ומניעת האסון הבא בכלל לא מעסיקה אותה.   אוהבים לומר על הממשלה שלנו שהיא בורחת מאחריות, אבל כדי לברוח מאחריות צריך קודם להבין שהיא מוטלת עליך. הממשלה הזו פשוט לא רואה את עצמה אחראית לשום דבר. זו תפיסת העולם שלה, וזו הפרעת האישיות שלה. מדובר במקבץ של אנשים שרואים את עצמם גאונים ואת המציאות טיפשה, שבטוחים שהם הטובים ושהחיים עצמם הם הרוע. ואם משהו לא מסתדר, הבעיה היא במציאות ולא בהם. זו תפיסת הנס.   התפיסה הזו משותפת לשרי הממשלה ולאנשים שהם ממנים. קחו את פרשת פליי דובאי. נתניהו עצמו שמח, מאושר ומודה לאל על הנס. ביקורת? הפקת לקחים? הודאה בטעויות ובמחדלים? כל מה שיצא ממנו הוא הודעה יבשושית על כך שמונה בודק. ומה עם ראש המוסד, שהנושא הזה גם בתחום אחריותו? שמעתם ממנו משהו? אני מעריך את ראש המוסד, נתקלתי בו בעבר, והוא אדם חכם. אבל הקרבה לנתניהו הדביקה אותו במחלות של נתניהו. גופמן, עוד בתפקידו כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, היה אחראי על תוכנית הקרן בעזה. זוכרים? אותה קרן שהייתה אמורה לה* את הפלסטינים במקום חמאס, קרסה תוך חודשיים והביאה על ישראל אסון תודעתי עצום של הרעבת עזה, עד שטראמפ עצמו הורה להפסיק. שמעתם מגופמן משהו על הכישלון? כלום. לא מעניין אותו.   ראש השב"כ הסתפק בהתרעה על הטיסות מדובאי, ויום אחרי האירוע הלך לומר דבר תורה שלפיו כל מה שקרה הוא בעצם נס כביר וגדול. על משרד התחבורה כבר נאמר הכול. מבחינתם הסיפור תם, נשלם ונגמר. כלום. אירוע המטוס הוא אירוע אסטרטגי. אני לא רוצה לתת כאן רעיונות לארגוני טרור, אבל הוא חשף חור מטורף במערכת, וצריך עכשיו את מיטב המוחות כדי לסתום אותו. כמו שבן לאדן ראה את ה־11 בספטמבר לפני שהאמריקאים ראו אותו, כך גם כאן. אבל למי אכפת, חוץ ממני?   כמו השבעה באוקטובר, כך גם אירוע המטוס, הפשיעה וכל יתר הצרות שאנחנו סובלים מהן. מבחינת ראשי המדינה, כל זה כלום. בעיניהם, הפשע הוא כלפיהם. אנחנו, העיתונאים, הכותבים והאזרחים שחושבים שיש להם אחריות, אנחנו בעצם האשמים. הם ישנים טוב בלילה, ושום דבר לא מזיז להם. הם לעולם לא יסבלו מפוסט־טראומה מהגופות, מהרצח, מהטרור. זה לא מעיב עליהם ולא מפריע להם. הם אנשים רקובים שהרסו את מדינת ישראל, וימשיכו להרוס את מדינת ישראל.   לכל מי שעומד בהנהגת מדינה אמורה להיות תכונה בסיסית אחת: אהבה למדינה שהוא מנהיג. אצלנו זה לא כך. הם אוהבים את עצמם. הם נמצאים בשלטון כדי להרגיש חשובים ומשמעותיים, והרצון לעשות משהו למען מישהו אחר אינו חלק מהחשבון. הם אוהבים את סממני הכוח והכבוד, ואנחנו, האזרחים, מבחינתם יכולים ללכת לעזאזל. בסך הכול מטרד בדרך אל הכוח. t.me